מאז השבעה באוקטובר, שמחה הפכה למשאב קשה להשגה בקרב הישראלים, ובמיוחד אצל אלו שנעקרו מביתם תחת אש המחבלים. אבל בת אל צברי, תושבת שדרות וכוכבת ילדים במגזר הדתי, לא יכולה לוותר על השמחה שלה. מהילדות, בה לא יכלה לעזוב כלי נגינה, ועד לבגרות בה בחרה להפוך את אהבתה למקצוע, צברי דבקה בקהל הצעיר ועושה הכל כדי לשמח אותו דרך אמונה וערכי אהבת המולדת, גם בימים שבהם המולדת בוערת כולה.

"כשהתחילה המתקפה, בדיוק התארגנו לתפילת שמחת תורה", היא חוזרת אחורה בזמן, "הבן הקטן שלי הדר, היה אמור להיות חתן תורה וגם חמי. ואז התחיל מטח היסטרי של עשרים דקות. רקטות נורות לעברנו בלי הפסקה. עברו עשרים דקות, ואז אמרנו 'אוקיי הבנו, אפשר לצאת'. אמנם מטח מאוד חריג, אבל זו מציאות שאנחנו רגילים אליה. פטפטנו קצת עם השכנים ואז התחלנו לשמוע צרורות של יריות שבניגוד לרקטות, זה לא דבר שאנחנו מורגלים לשמוע. המחבלים התרוצצו בשכונות. פתאום השכן שלנו הגיע בריצה ואמר שהוא הוזעק לצו 8 ואשתו והילדים לבד. אז הורדנו את הילדים שלנו למרתף, חדר שחייב להיות בכל בית בשדרות. רצנו לקחת את אשתו והילדים והתבצרנו למטה כולנו בחשש גדול".

בעוד היא ויתר הבוגרים מבינים את המתרחש ועוברים בין גל של התקף חרדה למשנהו, הילדים שנקלעו למרתף שמחו באיחוד הבלתי צפוי ושמחתם הצליחה לבסוף להחזיר את בת אל לעמדת המוצא שלה.

"אני אומרת לך שהקדוש ברוך הוא הביא אותי לסיטואציה הזו כדי לעזור לי להתמודד עם מה שקורה. התחלתי לגלגל בראש מה אני עושה בתור בת אל צברי, כי הבנתי שמה שמחזיק ילדים זה שמחה. פתאום הילדים המציאו שיר, וסחפו אותנו אליו, וגם אם הייתי מתה מפחד לא היה לי זמן לפחד. אמרתי לעצמי, בת אל זה הטיפול, זה מה שילדים צריכים עכשיו. ומאותו רגע נכנסתי לתפקיד".

אבל לפני שעוד הספיקה לצאת ולטפל בנפש הילדים, בראשון בצהריים צברי ומשפחתה פונו למושב סמוך לבית שמש והיא נקלעה לשבועיים של הלם טוטאלי, עד שהגיעה שיחת טלפון ששאבה אותה חזרה לעולם הצלילים והקולות.

"פסיכולוגית אחת מהעוטף התקשרה אליי ואמרה לי שהיא הכינה תוכנית חירום לילדי כפר עזה, והיא חייבת שאקליט לה שיר מהר ככל האפשר. אמרתי לה שלחי לי ונראה. תוך כדי שאני רואה את התוכנית שהיא הכינה עולה לי איזה לחן. אמרתי לעצמי בת אל, 3, 4, ו...נסעתי לשדרות".

על השיבה לביתה שדווקא הייתה עבורה קשה יותר, הצעדים הבאים שהיא מתכננת בתוך הכאוס ומה עלינו ללמוד כחברה מהקטנטנים שלצידנו, מספרת צברי בפרק המלא של פודקאסט "תורתם אמונתם".

Music by Skilsel from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.

אם מסתכלים על מוריה רימון מהצד, עלולים לטעות ולחשוב שמדובר בעוד בחורה דתייה מגוש עציון, שנמצאת בשנות השירות הלאומי שלה וחייה חיים שגרתיים למדי לבת המגזר. אבל למעשה, מדובר באלופת טקוואנדו עטורת מדליות לאחר לא מעט תחרויות ברחבי העולם, כמובן רק אחרי שהתפללה שמונה עשרה.

"התפילה לה' שנייה לפני הקרב זה רגע חזק, הכי חזק שיש", היא נזכרת בחיוך, "אני מרגישה שהתפילות האלו, שבאות מעומק הלב, העניקו לי ניסים גדולים. אני זוכרת שפעם אחת טסנו לספרד לתחרות גדולה מאוד, ולפני שיצאנו לתחרות עצמה, אני וחברה שלי התפללנו שמונה עשרה. כשהגענו לאולם, גילינו שהתחרות התחילה שעה קודם! זה היה קשוח. היינו בטוחות שפספסנו את הקרבות שלנו וסתם הגענו עד לכאן. ומתוך הייאוש אני רואה פתאום את היריבה שלי מחכה לי על המזרן. בקושי התארגנתי. ישר עליתי על המזרן, בלי חימום. ממש הרגשתי שה' שמר לי את הקרב".

היא נולדה וגדלה באלון שבות. בתו של הרב יוסף צבי רימון, רבה האזורי של גוש עציון ומהרבנים הבולטים במגזר הדתי. למרות שהתחביב שבחרה נושא עימו לא מעט שאלות הלכתיות, הוריה היו הראשונים לתמוך בה ואפילו היו אלו שפתחו לה את הדלת לעולם המזרנים והחליפות בגיל הפעוט 9.

"כשהייתי קטנה הייתי מאוד היפר-אקטיבית ואמא שלי לא רצתה לתת לי ריטלין, אז היא חיפשה פיתרון אחר", היא נזכרת, "יום אחד היא ראתה בעיתון כתבה על חוג טאקוונדו חדש בגוש עציון ורשמה אותי אליו. הגעתי ביום הראשון וישר התאהבתי בזה".

היום, כשהיא מניחה את הטקוואנדו בצד, מוריה מספרת מדוע בחרה ללכת להתנדב עם נוער בסיכון במקום המסלול היוקרתי של 'ספורטאי מצטיין', למה ממרום ניסיונה היא חושבת שספורט הוא מקצוע מתאים לאדם עם אורח חיים דתי והאם חלומה הגדול על מדליית זהב באולימפיאדה עוד עתיד להתגשם?

Music by Skilsel from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.