כותרת משנה: שיעור 163 – דרוש קצר לסיום מורה הנבוכים

תאריך: אור לרביעי, ה מנחם-אב התשפ"א

תקציר: דרשנו על חשיבות לימוד המורה, תארנו את מגמתו, סיכמנו את הנושאים המרכזיים שבו ואת מבנהו (הקדמה על סתרי התורה, טוהר ייחוד ה', חידוש העולם, הנבואה, ההשגחה, התורה וחתימה יישומית בתכלית האדם), והראינו כיצד אומר חייו של הרמב"ם – שהיה כולו "הקריאה בשם יי א-ל עולם", כאברהם בזמנו – יצא אל הפועל בשיא עומקו בכתיבת המורה.

עוד הדגשנו את התועלות הגדולות שיכול כל אדם להפיק מלימוד המורה לבירור יסודות האמונה, ואת התועלות העצומות שיוכלו יחידים להפיק ממנו לבירור סודות התורה והאמונה במידה וירדו גם לעמקי סודותיו.

כותרת משנה: שיעור 162 – ח"ג, השלמת פרק נד[4], וחתימת המורה כולו

תאריך: שלישי, ד מנחם-אב התשפ"א

תקציר: למדנו על קריאת הרמב"ם להכרת דרכי ה' ולהליכה במידותיו כתכלית האדם, והבנו כיצד תכלית זו משתלבת בלא סתירה עם קריאתו להשגת ה' בהשכלה וידיעה טהורה כתכלית האנושית.

הוספנו לבאר היטב את דבריו התמציתיים של הרמב"ם בתיאור דרכי ה' הללו והראינו כיצד עומקים אדירים חבויים בהם, עומקים כאלו שאף גדולי הפילוסופים לא הצליחו לחדור לסתרם, ובחשיפתם התבאר לעינינו עומק ההבדל ש"בין א-להי אברהם [והרמב"ם] לאלהי אריסטו" (ע"פ הכוזרי ד,טז).

אחר, ציטטנו ממקומות שונים במורה כיצד האבות ומשה מימשו את האידיאל האנושי המתואר בפרקנו במלואו.

עוד תאמנו וזיהינו את תכלית ההידמות בהשגה ובמעשה שמתוארת כאן עם פסגת אהבת ה' התכליתית שמתוארת בחתימת ספר המדע שב"משנה תורה", [בסוף הלכות תשובה (י, ב): "בִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה' אַהֲבָה הָרְאוּיָה (=המלאה בדעת ששוגה בה תמיד) - מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה"], ועמדנו על התוקף והמשמעות האידיאלית שהמצוות כולן מקבלות (כעשיית "הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת") כשהן מתבצעות מתוך ההשגה הנכונה ולשם הידמות לבורא.

חתמנו בביאור מעמיק לדברי הרמב"ם האחרונים והמרגשים החותמים את המורה כולו בתפילה ובשיר סיום והדרכה אל ה' ולימי גאולה בהם תמלא הארץ דעה. במהרה בימינו. אמן.

כותרת משנה: שיעור 161 - ח"ג, פרק נד[3], פסקאות 8-12

תאריך: שני, ג מנחם-אב התשפ"א

תקציר: השלמנו את לימוד ארבעת מיני השלמויות המצויות לאדם. תחילה השלמנו דברים על התועלות המידותיות והחברתיות של המצוות בעוה"ז, ואחר למדנו על דעת ה' - "הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒" - שהיא שלימות האדם התכליתית שעבורה יש לכוון את תכלית הפעולות כולן, ורק בה יש להתפאר ואותה בדוקא יש לחשוק, "בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל".

את כל זה הרמב"ם מלמד מתוך משמעות דברי ירמיהו המופלאים, וכפי שביארום חכמים בתמציתיות מופלאה במדרש בראשית רבה.

המשך דברי ירמיהו הכוללים הפתעות נשגבות בביאור תכלית האדם - יתבארו בהשלמת הפרק שהוא גם חתימת המורה, בע"ה בשיעור הבא.

כותרת משנה: שיעור 160 - ח"ג, פרק נד[2], פסקאות 5-7

תאריך: ראשון, ב מנחם-אב התשפ"א

תקציר: דברי הרמב"ם הבאים בהמשך פרקנו מיוסדים על כמה הקדמות שהקדים. פתחנו בסיכום וחידוד ההקדמות הללו.

אחר, ניגשנו ללימוד ארבעת מיני השלמויות המצויות לאדם: הקניין, הגוף, המידות והדעות. הספקנו ללמוד באופן יסודי על שלמויות הקניין, הגוף והמידות, ועל הדירוג שקיים בהם עד כמה הן נוגעות באדם עצמו ומתקנות אותו בעצם אישיותו.

בכלל הדברים הרחבנו לבאר את מהותם של המידות ושל המצוות המתקנות אותם על פי כל מרחבי משנת הרמב"ם, וביארנו מתי הן אמצעיות בלבד עבור ההשגה והמעלות השכליות, ובאיזה אופן אף הן ביטוי להשגה וחלק מעצם תכלית האדם עצמו וממימוש צלמו הא-להי.

כותרת משנה: שיעור 159 - ח"ג, פרק נד[1], פסקאות 1-4

תאריך: חמישי, כח תמוז התשפ"א

תקציר: הקדמנו דברים אחדים על חשיבותו העליונה של פרק נד, שבו בוחר הרמב"ם לחתום את המורה בתיאור אידיאל ההידמות לה' (בהשגה אותו, בהשגת דרכיו ובחיקוי פעולותיו), שהוא תכלית האדם.

אחר, ניגשנו ללימוד הפרק עצמו.

את אידיאל ההידמות לה' התכליתית מלמד הרמב"ם בפרקנו מתוך דברי ירמיהו שהדריך להעדיפו על פני כל שאר שלמויותיו של האדם: "...אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙...וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר...אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ׃ כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃

בכדי להבין את דברי ירמיהו לאשורם הוזקק הרמב"ם להקדים ולפרש לעומק את משמעויות המונחים "חסד, משפט וצדקה" (בפנ"ג), וכן את משמעויותיו השונות של המונח "חכמה" (בתחילת פרקנו).

עוד הוזקק הרמב"ם להבחין בדקדוק בין משמעויותיו השונות של המונח "תורה" בהקשריו השונים, ולימד על סדר קניית המעלות: תורה, חכמה ומעשה, לפי דברי חז"ל.

כותרת משנה: שיעור 158 - ח"ג, פרק נג

תאריך: רביעי, כז תמוז התשפ"א

תקציר: פתחנו בתוספות אחדות וחידודים בעניין שתי תכליות התורה - האהבה והיראה - שעליהן לימד הרמב"ם בפרקים נא-נב, ומשם המשכנו לפרקנו המתחיל לעסוק גם במעשים המתחייבים מן ההשגה העליונה המונחת ביסוד האהבה והיראה הללו.

בפרקנו, כהקדמה לשם הבנת האידיאל האנושי של "השכל וידע אוֹתי, כי אֲנִי ה' עושה חסד משפט וצדקה בָּאָרֶץ, כי בְאלֶּה חָפצְתּי" - ניגש הרמב"ם לבאר לעומקם את המונחים "חסד, משפט וצדקה" שנאמרו הן בזיקה לאדם הן בזיקה לה'.

העמקנו בדברי הרמב"ם ומתוכם הוספנו לצלול לעומק דעתו בענייני ההשגחה ודרכי ניהולו את המציאות, שאותן חובתנו להשיג ובהן נצטווינו להידמות.

כותרת משנה: שיעור 157 - ח"ג, פרק נב

תאריך: שלישי, כו תמוז התשפ"א

תקציר: אחר שלימדנו הרמב"ם בפרק נא על שיא ההשגה והאהבה המתמשכת הוא מוסיף ללמדנו על היראה המתמשכת הנדרשת מהשגת האמיתות.

נוכחנו שחשוב לרמב"ם לבאר את מציאות הנוכחות הא-להית עם האדם תמיד המביאה ליראת רוממות עליונה ולתיקון המעשים בהסברה רציונאלית מדויקת ועמוקה שלא יתערב בה דמיון כלל, ולכן הוא מתאר שכבוד ה' המלווה אותנו הוא שיכלנו שהוא ה"צלם" הא-להי העליון שבאדם ודרכו אנו משיגים את ה' והוא נמצא עמנו.

דברי הרמב"ם היסודיים הללו הובאו ע"י הרמ"א בראש הגהותיו לשו"ע. הבאנו דבריו והשווינו אותם בדקדוק לדברי הרמב"ם על השווה והשונה שבהם.

בסוף הפרק ביאר וסיכם הרמב"ם כיצד שתי תכליות התורה הן האהבה והיראה שהן תכלית הדעות והמעשים כולם שהתורה מדריכה אליהם. ביארנו דבריו והשתדלנו למצות את מהויות האהבה והיראה להרמב"ם על שלל היבטים השונים שבמשנתו.

כותרת משנה: שיעור 156 - ח"ג, השלמת פרק נא[7], פסקאות 28-31

תאריך: שני, כה תמוז התשפ"א

תקציר: בהקשר לתיאור מנגנון ההשגחה לדבק בה' בשעת דבקותו שבפרקנו - הרחבנו ולתאר ולבאר את מנגנוני ההשגחה השונים הקיימים במשנת הרמב"ם לעומקם, והוצאנו מפרשנויות שגויות בדבריו.

עוד הבאנו מדברי הרמב"ן בפירושו לאיוב (לו,ז) שמביא את דברי הרמב"ם בפרקנו ומשבחם.

אחרי כל זה, ניגשנו ללימוד הפסקאות האחרונות של פרקנו (28-31) על שיא הדבקות השכלית שהייתה למשה, אהרון ומרים בעת פטירתם, שכונתה בפי חכמים: "מיתת נשיקה", והשתדלנו לבאר העניין לעומקו באר היטב.

בסוף דברינו, עם סיום הפרק, הוספנו סיכום תמציתי למבנה הפרק כולו ולמהלכו.