בשיחה עם איתי סגל רפי גינת מנתץ את תדמית החוקר הקשוח והבלתי מתפשר שטיפח לאורך השנים בתוכניתו המיתולוגית "כלבוטק", ומסביר כי המציאות מאחורי המסך שונה לחלוטין: "הכל עניין של תדמיות... יצאה מין תדמית של כסחיסט... אבל איפה אני ואיפה זה, אני מהרגישים, בזה שבוכה בסרטים, ובדיוק הפוך". הוא לא צופה בערוץ 14 ״זה לא טלויזיה, חסרי כישרון״ וחושף ביושר מה החרטה הגדולה ביותר שלו: "אם יש משהו שאני מתחרט עליו בקריירה, זה היום שבו באתי אל נוני מוזס ואמרתי לו, אני עוזב את ידיעות אחרונות". בסופו של דבר, הוא מביט בפרספקטיבה מפוכחת על המחיר האישי הכבד ששילם עבור בניית הקריירה התובענית ומודה: "אני לא גידלתי את הילדים", תוך שהוא מדגיש כי כיום, במבט לאחור, לאחר שעשה כבר הכל, "צריך להדק את הדבר הכי יקר שיש" – המשפחה, החברים הקרובים ונכדו, שהפך ל"משוש חייו".

יואב צפיר חתום על כמה מרגעי השיא הגדולים ביותר של תרבות הפופ והטלוויזיה בישראל. בשיחה עם איתי סגל הוא חוזר לרגעי האופוריה באירוויזיון ומספר איך זה מרגיש להוביל לניצחון: "המשפט הראשון שאני אומר בחדר זה, את זוכה באורויזיון". "זה סוג של אופוריה, שאתה לא מאמין שקרתה לה... אתה מרגיש חלק מתרבות הפופ".

צפיר חוזר לסיפורים שמאחורי הקלעים של תעשיית הבידור, אך לצד ההצלחות הנוצצות הוא מדבר בגילוי לב על התכונות והמורכבות שמלוות אותו בניהול המערכת ובעבודה מול אומנים, ומעיד על עצמו: "אני קצת רח לב מדי וטוב לב מדי... מאוד קל לסובב אותי ומאוד קל להשפיע עליי".

עם כל ההצלחה המקצועית, הסיפור הגדול והחשוב לו מכול הוא התפקיד שלו כאבא: "החלום שלי הגדול... זה שאני יוכל לראות את גילי ואת מאיה ואת שירה עושות דברים מדהימים שהם טוב להם איתם", מתוך רצון "להמשיך את המפעל כרגע ותוך כדי לחיות... למצוא את האיזון הנהדר הזה... בין חיים נורמליים ומשפחה".

ברוריה אבידן בריר הקדישה יותר מחמישה עשורים לסיפורים של אחרים. כעיתונאית ב"לאשה" היא חתומה על כמה מהסקופים הגדולים בתולדות העיתונות הישראלית, ראיינה נשיאים, ראשי ממשלה, אמנים ואנשי ציבור, וידעה בדיוק איך לגרום למרואיינים להגיד את הדבר שלא התכוונו לומר. בשיחה עם איתי סגל היא חוזרת אל הרגעים שבהם כותרת אחת הייתה יכולה לטלטל מדינה, ומספרת איך נראתה העיתונות בתקופה שבה תחקיר, קשרים ואמון היו הכלים החשובים ביותר של כתב, והיד על המקלדת הבינה את גודל האחריות.

היא חוזרת לסיפורים שמאחורי החשיפות הגדולות, מהריאיון עם רעיה הרניק שהסעיר את המדינה, דרך הפרסום על מצבו הנפשי של מנחם בגין ומה היא הייתה צריכה לעשות בשביל להשיג אותו. היא חוזרת למפגש הראשון עם בנימין נתניהו. לצד אלה היא מדברת בכנות גם על הגבול שבין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לפרטיות.

אבל ככל שהשיחה מתקדמת, מתברר שהסיפור הגדול ביותר הוא דווקא שלה. ברוריה מספרת על הטרגדיה המשפחתית שליוותה אותה מילדות, על אחיה שהיה עם תסמונת דאון ואמה שהטביעה אותו באמבטיה, על הסוד שנשאה במשך עשרות שנים, ועל הדרך שבה האירוע הזה עיצב את הבחירות המקצועיות שלה ואת המשיכה שלה לעסוק שוב ושוב במוות, באובדן ובסודות של אנשים אחרים.

וגם: למה התביישה במשך שנים לחתום על מדור הרכילות שכתבה, למה היא עדיין הולכת שלושה קילומטרים בפארק בגיל 87, ואיזו שאלה הייתה שואלת את עצמה אחרי חיים

נועם קליינשטיין נמצאת בימים אלו בעיצומה של אחת התקופות העמוסות והמשמעותיות בקריירה שלה. עם אלבום חדש, הופעות גדולות, תפקידים בתיאטרון ובטלוויזיה ומחזמר מקורי בדרך, היא ביברור כבר מזמן כוכבת בזכות עצמה ולא רק "הבת של" אבל אולי מה שהכי מרענן בנועם זה הבחירה שלה לדבר בכנות גם על היתרונות שבגדילה בבית שבו היצירה הייתה דרך חיים.

השיחה נפתחת דווקא בשאפתנות. נועם מספרת למה היא לא מפחדת להגיד בקול שהיא רוצה להצליח, על המניפסטים שכתבה לעצמה בדרך לקיסריה, ועל ההבנה שרצון גדול הוא לא משהו שצריך להתנצל עליו. היא מדברת גם על הדרך הארוכה שעשתה מהמוזיקה האינטימית והאינדי של תחילת הדרך אל הרצון להגיע לקהל רחב, ועל הבחירה לבנות קריירה מתוך חזון ארוך טווח.

בהמשך היא משתפת בסיפור ההיכרות עם בן זוגה, שהתחיל איפה שרוב סיפורי אהבה המודרניים מתחילים - באינסטגרם אבל קיבל תפנית מפתיעה אחרי שהוא פנה אליה בעקבות השיר שכתבה לזכרו של אדיר מסיקה ז"ל. היא מספרת איך השתנתה התפיסה שלה לגבי זוגיות, למה הפסיקה לחפש אנשים מוכשרים והתחילה לחפש קרקע, ומה למדה משברונות הלב שהפכו לאלבום החדש שלה.

השיחה נוגעת גם בילדות בבית של ריטה ורמי, בגירושי ההורים ובפח שהוביל להחלטה שלה בתור ילדה לא להכביד עליהם. נועם מספרת איך הכתיבה הפכה עם השנים לדרך שלה להתמודד עם כאב, למה היא עדיין שולחת כל שיר חדש קודם לאבא, ואיך דווקא בזכות המשפחה שלה היא למדה לראות בביקורת מתנה ולא איום.

ולסיום החיים עם בן זוג שלא הכיר אותה לפני הפרסום ואיך נועם מתכוננת למגורים משותפים, מי הכי מצחיק במשפחת קליינשטיין, ועל ההבטחה שלה שבעוד עשר שנים היא תבוא להתראיין בתוכנית שוב , כדי לדבר כבר על הילדים, על התפקיד הראשי הבא ועל כל החלומות שעוד מחכים להתגשם

רביב דרוקר הוא בנאדם עקבי. כבר למעלה מ-30 שנה שהוא בעיתונות, למעלה מ-20 שנה שהוא ברשת 13 (לשעבר ערוץ 10) ולמעלה מ-25 שנה שהוא עם ענת גורן, זוגתו לחיים ושותפתו ליצירה. כבר לא מדאיגה אותו האפשרות שהוא יוריד הילוך ולא שייסגר הערוץ שבו הוא עובד. הוא כן מודאג מהאפשרות שנתניהו ינצח בבחירות.

בשיחה עם איתי סגל הוא מדבר על התחקיר שעשה על יובל וילנר ומספר איפה האמין לגרסתו ואיפה פחות. מסביר מדוע אין ערך היום בתחקירי הון-שלטון, מפרגן למוריה אסרף, שמח על כניסתו של אסף רפופורט לערוץ, אבל מתגעגע לימים של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום ז״ל.

רגע לפני שבוע הספר, הסופר המצליח אשכול נבו מגיע לשיחה עם איתי סגל לרגל צאת ספרו החדש הלילה הארוך ביותר, הם מדברים על כתיבה בזמן מלחמה, על החיים במדינה שכבר שלוש שנים מתקשה לנשום, ועל הניסיון למצוא משמעות, תקווה ואנושיות דווקא ברגעים שבהם הכול מרגיש שבור.

נבו מספר על השנה הראשונה אחרי השבעה באוקטובר, שבה כמעט לא הצליח לכתוב סיפורים. במקום זאת הוא מצא את עצמו נוסע בין מוצבים, בתי חולים, מלונות של מפונים, משפחות חטופים ומשפחות שכולות. הוא משתף במפגשים ששינו אותו, בשיחות שלקח איתו הביתה, ובדרך שבה כל אלה הפכו בסופו של דבר לספר החדש.

בהמשך הוא מדבר על תהליך הכתיבה הייחודי שלו, למה הוא אף פעם לא יודע איך ספר יסתיים כשהוא מתחיל לכתוב אותו, איך לילה שבו ננעל מחוץ לבית הפך לסיפור, ולמה דווקא תקלות, אכזבות ורגעים מביכים הם חומר הגלם הטוב ביותר ליצירה.

השיחה נוגעת גם בילדות שעברה בין יותר מעשרה בתים שונים, ובחיפוש המתמשך אחר תחושת בית שמלווה אותו עד היום. נבו מספר על הקשר הקרוב עם שלוש בנותיו, על ההחלטה לאפשר להן לעשות את שביל ישראל לבד למרות החשש, על ההודעות שהוא עדיין מחכה לקבל מהן כשהן מגיעות הביתה בשלום, ועל הרגע שבו הבין שאבהות היא בעיקר ללמוד לחיות עם דאגה שלא באמת חולפת.

וגם: הקשר המשפחתי ללוי אשכול, למה הוא מאמין שהחברה הישראלית זקוקה היום לריפוי לא פחות משהיא זקוקה לפתרונות, מה הוא מחפש במנהיגים של המדינה, ולמה גם אחרי יותר מעשרים שנה, עשרות ספרים ומאות אלפי קוראים, הוא עדיין מרגיש שהספר החשוב ביותר שלו אולי עוד לפניו.

לנה קריינדלין עומדת כבר כמעט שני עשורים בראש תיאטרון גשר, אחד ממוסדות התרבות המשפיעים והייחודיים בישראל. בשיחה עם איתי סגל היא חוזרת אל התחנות שעיצבו את חייה, מהילדות במוסקבה ועד להפיכתה לאחת הנשים החזקות בעולם התרבות הישראלי.

בפרק היא מדברת בכנות על האובדן שמלווה אותה מאז גיל חמש, כשאמה שמה קץ לחייה. לנה מספרת שהיא מעולם לא קיבלה תשובה לשאלה למה זה קרה, ושהיא עדיין הייתה רוצה לפגוש את אמה ולשאול אותה מה צריך לקרות בחייה של אישה כדי לעזוב ילדה בת חמש. היא גם חושפת שמעולם לא סיפרה לאביה שידעה את האמת על מותה של אמה. בהמשך היא מספרת על העלייה לישראל שהתחילה כמעט במקרה, על השנים הראשונות של תיאטרון גשר, על הדרך שבה מצאה את עצמה בתפקיד המנכ"לית למרות שמעולם לא תכננה לנהל תיאטרון, ועל המחירים האישיים של חיים שמוקדשים כמעט לחלוטין לעשייה.

השיחה נוגעת גם בקשר יוצא הדופן שלה עם יבגני אריה, האיש שלדבריה היה האדם המשמעותי ביותר בחייה, ביחסים המורכבים שבין יצירה, אהבה ונאמנות, ובאופן שבו הקשר הזה השפיע על מערכות היחסים האישיות שלה לאורך השנים וגם: למה היא מעולם לא הלכה לפסיכולוג, איך נראית ישראל בעיניה אחרי חיים בברית המועצות וברוסיה, למה היא חושבת שהתיאטרון לעולם לא ימות, וולמה אין לה בעיה לצאת מהצגה באמצע?

צופית גרנט אשת טלוויזיה, יוצרת ומי שהפכה במשך השנים לאחת הדמויות הכי מזוהות עם כאב, חמלה ואנשים שקופים, אבל במהלך הפרק מתברר שהפעם הסיפור הוא קודם כל עליה. על הילדה שגדלה בלי הורים, על האישה שכל החיים ניסתה לבנות לעצמה משפחה, ועל הפחד הגדול שהתחיל ללוות אותה בשנים האחרונות, להפוך לאמא שלה.

השיחה נפתחת במקום הכי אישי. גרנט חוזרת לילדות בלי אבא ואמא נוכחים באמת, לאובדן, לבדידות, ולדרך שבה אספה לעצמה לאורך השנים "משפחות חלופיות". היא מדברת בכנות נדירה על הצורך שלה להציל, לטפל ולהחזיק אחרים, ועל זה שאולי כל חייה ניסתה לבנות לעצמה את הבית שלא היה לה.

בהמשך מגיעה ההתמודדות הבריאותית שטלטלה את חייה בשלוש השנים האחרונות. צופית מספרת על הצנתור שעברה, על הטרשת בעורקים, על מחלת העיניים שכמעט הובילה לעיוורון, ועל הפוסט טראומה שהתפרצה אחרי שנים שבהן הייתה בטוחה שהיא חזקה מהכול. היא מדברת בפתיחות גם על הדיכאון שנכנסה אליו, על ההתנגדות לקחת תרופות, ועל הדרך שבה ניסתה להתמודד לבד, דרך צום, תפילה, אמונה, ספורט ועבודה בלתי פוסקת.

השיחה נוגעת גם בזוגיות שלה עם שולי רנד, בקשר החריג והמורכב עם אברהם טל, ובמשפחה הגדולה והלא שגרתית שהם בנו יחד. גרנט מספרת איך דווקא מתוך הגירושים נוצרה מערכת יחסים חדשה של חברות ומשפחה, ולמה מבחינת הילדים שלה "ההורים לא התגרשו, הם רק עשו שיווי צורה חדש למשפחה".

ובתוך כל זה עולים גם הפחדים שהיא כמעט לא מדברת עליהם בדרך כלל, הפחד להזדקן, הפחד מחוסר רלוונטיות, הקושי להסתכל במראה, והתחושה שאין לה מספיק חמלה כלפי עצמה. לצד כל אלה, היא גם מדברת לראשונה בצורה הרבה יותר ישירה על הסכסוך המתמשך עם מיכל רנד, על השתיקה שלה לאורך השנים, ועל המחיר שהסיפור הזה גובה ממנה ומשולי עד היום.