בשיחה עם איתי סגל רפי גינת מנתץ את תדמית החוקר הקשוח והבלתי מתפשר שטיפח לאורך השנים בתוכניתו המיתולוגית "כלבוטק", ומסביר כי המציאות מאחורי המסך שונה לחלוטין: "הכל עניין של תדמיות... יצאה מין תדמית של כסחיסט... אבל איפה אני ואיפה זה, אני מהרגישים, בזה שבוכה בסרטים, ובדיוק הפוך". הוא לא צופה בערוץ 14 ״זה לא טלויזיה, חסרי כישרון״ וחושף ביושר מה החרטה הגדולה ביותר שלו: "אם יש משהו שאני מתחרט עליו בקריירה, זה היום שבו באתי אל נוני מוזס ואמרתי לו, אני עוזב את ידיעות אחרונות". בסופו של דבר, הוא מביט בפרספקטיבה מפוכחת על המחיר האישי הכבד ששילם עבור בניית הקריירה התובענית ומודה: "אני לא גידלתי את הילדים", תוך שהוא מדגיש כי כיום, במבט לאחור, לאחר שעשה כבר הכל, "צריך להדק את הדבר הכי יקר שיש" – המשפחה, החברים הקרובים ונכדו, שהפך ל"משוש חייו".

יואב צפיר חתום על כמה מרגעי השיא הגדולים ביותר של תרבות הפופ והטלוויזיה בישראל. בשיחה עם איתי סגל הוא חוזר לרגעי האופוריה באירוויזיון ומספר איך זה מרגיש להוביל לניצחון: "המשפט הראשון שאני אומר בחדר זה, את זוכה באורויזיון". "זה סוג של אופוריה, שאתה לא מאמין שקרתה לה... אתה מרגיש חלק מתרבות הפופ".

צפיר חוזר לסיפורים שמאחורי הקלעים של תעשיית הבידור, אך לצד ההצלחות הנוצצות הוא מדבר בגילוי לב על התכונות והמורכבות שמלוות אותו בניהול המערכת ובעבודה מול אומנים, ומעיד על עצמו: "אני קצת רח לב מדי וטוב לב מדי... מאוד קל לסובב אותי ומאוד קל להשפיע עליי".

עם כל ההצלחה המקצועית, הסיפור הגדול והחשוב לו מכול הוא התפקיד שלו כאבא: "החלום שלי הגדול... זה שאני יוכל לראות את גילי ואת מאיה ואת שירה עושות דברים מדהימים שהם טוב להם איתם", מתוך רצון "להמשיך את המפעל כרגע ותוך כדי לחיות... למצוא את האיזון הנהדר הזה... בין חיים נורמליים ומשפחה".

ברוריה אבידן בריר הקדישה יותר מחמישה עשורים לסיפורים של אחרים. כעיתונאית ב"לאשה" היא חתומה על כמה מהסקופים הגדולים בתולדות העיתונות הישראלית, ראיינה נשיאים, ראשי ממשלה, אמנים ואנשי ציבור, וידעה בדיוק איך לגרום למרואיינים להגיד את הדבר שלא התכוונו לומר. בשיחה עם איתי סגל היא חוזרת אל הרגעים שבהם כותרת אחת הייתה יכולה לטלטל מדינה, ומספרת איך נראתה העיתונות בתקופה שבה תחקיר, קשרים ואמון היו הכלים החשובים ביותר של כתב, והיד על המקלדת הבינה את גודל האחריות.

היא חוזרת לסיפורים שמאחורי החשיפות הגדולות, מהריאיון עם רעיה הרניק שהסעיר את המדינה, דרך הפרסום על מצבו הנפשי של מנחם בגין ומה היא הייתה צריכה לעשות בשביל להשיג אותו. היא חוזרת למפגש הראשון עם בנימין נתניהו. לצד אלה היא מדברת בכנות גם על הגבול שבין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לפרטיות.

אבל ככל שהשיחה מתקדמת, מתברר שהסיפור הגדול ביותר הוא דווקא שלה. ברוריה מספרת על הטרגדיה המשפחתית שליוותה אותה מילדות, על אחיה שהיה עם תסמונת דאון ואמה שהטביעה אותו באמבטיה, על הסוד שנשאה במשך עשרות שנים, ועל הדרך שבה האירוע הזה עיצב את הבחירות המקצועיות שלה ואת המשיכה שלה לעסוק שוב ושוב במוות, באובדן ובסודות של אנשים אחרים.

וגם: למה התביישה במשך שנים לחתום על מדור הרכילות שכתבה, למה היא עדיין הולכת שלושה קילומטרים בפארק בגיל 87, ואיזו שאלה הייתה שואלת את עצמה אחרי חיים