בשנה האחרונה יש חבל ארץ שלם שעובר תלאות ומאבקים בלתי פוסקים. בצפון הארץ מרגישים כאילו מדובר במדינה אחרת. היישובים השתתקו, שמורות הטבע התרוקנו, אך השמיים התמלאו ברעשי מטוסים, הפגזות ואזעקות.
בין תושבי הצפון יש לא מעט משפחות חטופים שבמקביל למאבק השוטף להחזרת יקיריהן, צריכות להתמודד עם שגרת מלחמה חדשה, חיים תחת אש. כשבמאבק הפיזי מתערבב גם מאבק תודעתי - לא לתת לתשומת הלב הציבורית לחמוק מסוגיית החטופים אל המלחמה בלבנון. והדרך לנצח במאבק הזה, היא להתאגד יחד.

יולי רובין שטיין

בסוף אוקטובר 23, אפילו לפני שמלאו 30 לאסון 7 באוקטובר, דפוס בארי חזר לפעול, ואיתו חדר האוכל של הקיבוץ, כי צריך להאכיל את מי שעובד. זו הייתה הסנונית הראשונה, הרמת הראש הראשונה מבין קיבוצי העוטף אחר התופת שעברו. ההתעקשות לחזור הביתה, להניע מחדש את העשייה, את החקלאות, למרות הכל, למורת רוחם של כולם להמשיך ולחיות.
אבל גם אחרי שנה, המוות לא מרפה.
101
חברי קיבוץ בארי נרצחו באותה שבת. 31 נחטפו. היום תשעה מהם עדיין שם - ומתוכם שלושה בחיים - אלי שרעבי, אוהד בן עמי, וטל שוהם.

ממש בימים אלו, ימים של אזכרות, קיבוץ בארי נאלץ לקבור מחדש את מתיו, שנקברו זמנית ברביבים. איכשהו, גם טקסי הלוויות הקשים האלו, הפכו למקום מפגש עבור הקהילה. יש אמירה חזקה בהתעקשות שמקום המנוחה האחרונה יהיה הבית, זו גם הבטחה לשוב.
מי חשב שנצטרך להיאבק כדי להיקבר בבית.
עדיין יש בעזה 6 חברי קיבוץ בארי שהגופות שלהם מוחזקות בעזה.

לאחרונה, חלק מקהילת בארי השתקע בקיבוץ חצרים. גם המעבר הזה הוא זמני, ברור להם, אבל הוא מאפשר לפחות תחילתה של שגרה, והשתקמות של קהילה. נסענו דרך נוף מדברי דומה אך שונה, ופגשנו אותם שם.

קשה להסביר לאנשים מחוץ לקהילה הזאת את המשמעות של קהילת הטראנס. למה זאת לא רק מסיבה - זאת ממש דרך חיים. זאת לא תהיה הפרזה להגיד שזה גם הציל הרבה אנשים. אומרים שהבומים והבאסים החזקים במוזיקת טראנס מתחברים לקצב פעימות הלב, ומכניסים את הגוף והראש למצב אחר. וכולם מחכים לרגע הזה שבו תעלה ותזרח השמש.

זה קרה ב-6:29
אבל כשעלתה השמש באותה שבת, חושך ירד על הקהילה.
364 אנשים נטבחו בפיגוע הטרור הגדול ביותר שהיה במדינה, ואחד הגדולים בעולם.
44 נחטפו.

נשארו שם:
שגב כלפון
עידן שתיוי
רומי גונן
עומר שם טוב
אלון אהל
אור לוי
יוסף חיים אוחנה
איתן מור
אבינתן אור
רום ברסלבסקי
בר קופרשטיין
מקסים הרקין
אליה כהן
אלקנה בוחבוט
גיא גלבוע דלאל
ואביתר דוד.

היום נספר את הסיפור שלהם,
מה המקום של המוזיקה האלקטרונית בחיים שלהם
את סיפורה של הקהילה הזו, של מוזיקה ואהבה.

קיבוץ רעים הוא קיבוץ של יוצרים. אם לא ציור אז מוזיקה, אם לא מוזיקה אז שוקולד, אם לא שוקולד - אז הדפסה בלייזר. קיבוץ פסטורלי, שהוקם ליד הנחלים גרר ובשור, טבע מרשים, במרחק עשרה קילומטרים בלבד ממחנה הפליטים נוסיראת בעזה.
בשבעה באוקטובר נחטף משכונת הצעירים בקיבוץ ליאם אור נאסר, בן 18, עם עוד חמישה עובדים תאילנדים שעבדו בנוי ובפרדסים בקיבוץ. כולם חזרו בעסקה. שישה חברי קיבוץ נרצחו. בן הקיבוץ לשעבר דרור אור, גם הוא נרצח וגופתו נחטפה מבארי. הוא עדיין שם, ומחכים לו בבית נועם ועלמה, שני ילדיו שנחטפו, וחזרו בעסקה רק כדי לגלות שגם אימם נרצחה בשבעה באוקטובר.

אחרי שבעה באוקטובר, קיבוץ רעים כולו עבר לשני בניינים ברחוב הרצל בתל אביב - קהילה שלמה הועתקה לשני בניינים.
הגענו לפגוש אותם בבית לא בית הזה.

שכונת הדור הצעיר של כפר עזה הפכה לסמל של חיים תוססים שנדמו ביום אחד.
ועדיין, חברי הקהילה שומרים על ההומור ועל הרוח, ומחכים לגלי וזיוי ברמן, לאמילי דמארי, לדורון שטיינברכר ולקית' סיגל.