בשנה האחרונה יש חבל ארץ שלם שעובר תלאות ומאבקים בלתי פוסקים. בצפון הארץ מרגישים כאילו מדובר במדינה אחרת. היישובים השתתקו, שמורות הטבע התרוקנו, אך השמיים התמלאו ברעשי מטוסים, הפגזות ואזעקות.
בין תושבי הצפון יש לא מעט משפחות חטופים שבמקביל למאבק השוטף להחזרת יקיריהן, צריכות להתמודד עם שגרת מלחמה חדשה, חיים תחת אש. כשבמאבק הפיזי מתערבב גם מאבק תודעתי - לא לתת לתשומת הלב הציבורית לחמוק מסוגיית החטופים אל המלחמה בלבנון. והדרך לנצח במאבק הזה, היא להתאגד יחד.

יולי רובין שטיין

בסוף אוקטובר 23, אפילו לפני שמלאו 30 לאסון 7 באוקטובר, דפוס בארי חזר לפעול, ואיתו חדר האוכל של הקיבוץ, כי צריך להאכיל את מי שעובד. זו הייתה הסנונית הראשונה, הרמת הראש הראשונה מבין קיבוצי העוטף אחר התופת שעברו. ההתעקשות לחזור הביתה, להניע מחדש את העשייה, את החקלאות, למרות הכל, למורת רוחם של כולם להמשיך ולחיות.
אבל גם אחרי שנה, המוות לא מרפה.
101
חברי קיבוץ בארי נרצחו באותה שבת. 31 נחטפו. היום תשעה מהם עדיין שם - ומתוכם שלושה בחיים - אלי שרעבי, אוהד בן עמי, וטל שוהם.

ממש בימים אלו, ימים של אזכרות, קיבוץ בארי נאלץ לקבור מחדש את מתיו, שנקברו זמנית ברביבים. איכשהו, גם טקסי הלוויות הקשים האלו, הפכו למקום מפגש עבור הקהילה. יש אמירה חזקה בהתעקשות שמקום המנוחה האחרונה יהיה הבית, זו גם הבטחה לשוב.
מי חשב שנצטרך להיאבק כדי להיקבר בבית.
עדיין יש בעזה 6 חברי קיבוץ בארי שהגופות שלהם מוחזקות בעזה.

לאחרונה, חלק מקהילת בארי השתקע בקיבוץ חצרים. גם המעבר הזה הוא זמני, ברור להם, אבל הוא מאפשר לפחות תחילתה של שגרה, והשתקמות של קהילה. נסענו דרך נוף מדברי דומה אך שונה, ופגשנו אותם שם.