כמעט כל מי שמכיר את איתמר יודע שהוא תמיד מאחר. במשך שנים הוא חשב שזו בעיה של יומן, ארגון או משמעת.

אבל ככל שהוא מתבגר מתבגר הוא חושב שאולי איחורים הם לפעמים לא בעיה של זמן בכלל.

הם בעיה של אדם שמנסה להכניס יותר מדי חיים לתוך חיים אחדים.

אדם שיש לו פנטזיה שאפשר לחיות כמה חיים במקביל, בלי לוותר על אף אחד מהם. אולי איחורים הם בכלל משא ומתן מתמשך עם המציאות?

לפרטים נוספים על "נפש בריאה" לחצו כאן - https://www.youtube.com/watch?v=q5OuVJk9_bs

הבחירות הקרובות הן משאל עם. משאל על איזה ישראל אנחנו רוצים לראות. זה מפחיד לא רק בגלל השאלה מי ינצח או יפסיד, אלא בגלל שיותר מדי אנשים הפכו את תוצאותיהן למבחן אחרון של הקשר שלהם עם ישראל. יש כאלה שיש להם Plan B ויש כאלה שיש להם רק Plan A. במובן מסויים ישראל של היום נחצית בין אלה שיש להם תוכנית מילוט לאלו שאין להם, אבל אם זה באמת הבית שלנו, אי אפשר לאהוב אותו רק כשמנצחים

בפרק היום איתמר מספר על האלימות שחווה בילדותו וההשפעה שהייתה לה על תפיסת הגבריות שלו. איך בעצם שומרים על גבריות בריאה בעולם שיש בו מעט מאוד מודלים לחיקוי לגבריות כזאת? למה רוצים גבר חדש ומה זה בעצם אומר? אבל בכל זאת יש געגוע לגבריות של העולם הישן? והאם הרווקות היא הזירה שבה כל זה יכול להתפוצץ?

לאחרונה הדרדרה ישראל למקום 8 במדד המדינות המאושרות בעולם. זה די מטורף בהתחשב בעובדה שאנחנו חיים במלחמה כבר קרוב לשלוש שנים, יוקר המחיה פה מאמיר, ובכללי החיים שלנו פחות טובים מבאירופה. אנחנו עדיין במקום גבוה בהשוואה למדינות נוחות בהרבה. איך זה קורה? כי תחושת המשמעות פה חזקה. הקהילתיות, הסולידריות, והיכולת להעריך את החיים עצמם, שכן במקום רווי סבל וקורבנות, שום דבר לא מובן מאליו. יכול להיות שאנחנו חמוצים, אבל דווקא העירוב הזה בין אלה שלא מרוצים, ורוצים לדחוף את החיים שלנו קדימה ולייצר חברה טובה יותר, לבין אלה שמאמינים שמי שמאמין לא מפחד, דווקא העירוב הזה הוא שמעניק לנו משמעות לחיים.

איתמר גדל בתחושה שהוא מאוד מיוחד.

הוא באמת מיוחד, הוא בכל זאת עשה תואר ראשון בגיל צעיר, ועבד בהייטק ועשה כסף,

ויזם בעצמו, אבל למה זה בעצם חשוב ומה הופך את זה למיוחד?

למה צריך להיות מיוחד ואי אפשר פשוט להיות נורמלי. להיות מורה. להיות עובד סוציאלי.

לא לחפש קיצורי דרך, אלא פשוט להנות מהדרך ומה זה אומר על הכלכלה שלנו?

שהיא כנראה בדרך להתרסק כי יותר מדי אנשים לא רוצים לייצר ערך אמיתי, אלא להיות יותר מאחרים.

גם בזה ההורים שלנו אשמים, אבל בידינו האפשרות לתקן.

איתמר רווק בן 34 והוא מחפש זוגיות ומאמין במשפחה. זמן טוב לחפש אותו באינסטגרם. בפרק היום הוא תוהה למה פעם רווקות מאוחרת הייתה נחשבת חריגה והיום היא כבר בכל מקום. אנשים שלא נראים כמו מישהו שנשאר ״מאחור״ אבל משהו בכל זאת לא מאפשר להם להיות בזוגיות ולהקים תא משפחתי. היה משהו טוב בדרך שתפסו פעם את החיים, היה איזשהו כיוון ברור. אנחנו כבר לא מאמינים שיש דרך אחת לחיות ואנחנו מעמיסים על זוגיות משקל בלתי אפשרי, שבו בן או בת הזוג הם פרויקט כמעט טוטאלי. כשהציפייה כל כך גדולה קשה מאוד להרגיש שמצאת משהו שמספיק נכון עבורך. אנחנו כבר לא מחפשים בנאדם, אלא מחפשים תחושה מושלמת. ובכך, מאחר שיש משהו ילדותי בשאיפה לקבל הכל, לא רק הזוגיות נדחתה אלא גם הבגרות עצמה.

בפרק של היום, שעולה לאוויר בתקופת החגים הלאומיים, איתמר תוהה איך קרה שהפסקנו ללכת אחרי מנהיגים? התשובה, מסתבר, לא קשורה רק למנהיגים עצמם, שצריכים היום להיות יותר כוכבי טיקטוק ופחות אנשים עם עומק רעיוני, אלא גם למוכנות שלנו לקבל מנהיגות. הפסקנו ללכת ביחד, יותר קשה להתמסר ולהאמין, אנחנו לא תמיד מבחינים בין היכולת ללכת אחרי מישהו לציות עיוור. אנחנו לא רק מאוכזבים מההנהגה, אלא גם מפחדים ממנה. ולמה בכלל שמישהו ירצה ללכת לפוליטיקה ולהיות קולגה של טלי גוטליב?

- הפרק מתחיל בווידוי אישי של איתמר: האמת היא שלמרות שהוא מנסה, הוא לא מצליח לסמוך על האנשים שסביבו. לא עם הצוות שהוא מנהל. שוב ושוב, למרות שהוא מוקף באנשים טובים, הוא מגלה שהוא מתקשה לשחרר שליטה ולהפקיד אחריות בידי אחרים.

לאורך הפרק הוא מנסה להבין על מה הקושי הזה יושב, איך הוא קשור לרקע האישי ולטראומות הילדות שלו, אבל גם איך הוא מהדהד במצב הפוליטי והחברתי במדינה היום. ולמה נדמה שליותר ויותר אנשים יש תחושה דומה, שאין לנו באמת על מי לסמוך.