בפרק היום איתמר ויצמן מארח את הסופר יובל פלוטקין וביחד הם בוחנים את השאלה מעוררת המחשבה האם האינטרנט היה טעות, ומנתחים את האופן שבו ההבטחה הדמוקרטית של שנות ה-90 התחלפה בכלכלת קשב טורפנית, במונופולים טכנולוגיים דורסניים ובשחיקת הפרטיות. הם בוחנים את דרכי ההתמודדות עם השיט הזה כמו רגולציה ממשלתית והתנתקות מודעת מרשתות חברתיות.

בפרק היום איתמר וד״ר ג׳רמי פוגל בכוחם של רעיונות לעצב ולשנות את המציאות החומרית, הרעיונית והפוליטית. הם בוחנים את הגדרת ה"רעיון" ואת היכולת האנושית לממש מחשבות מופשטות בעולם המעשה, תוך התייחסות למתח ההיסטורי-פילוסופי בין תפיסות מטריאליסטיות לתפיסות אידיאליסטיות ולתפקיד רעיונות הנאורות בחברה.

בפרק היום איתמר מארח חבר ואיש שהוא קצת מעריץ. ד״ר ג׳רמי פוגל. ביחד הם מנסים לענות על השאלה, מה הופך חיים לחיים טובים? התשובה לכך מורכבת, כפי שאתם בטח משערים, מהרבה דברים שקשורים גם לאוכל שאנחנו אוכלים וגם ליחסים שלנו עם הטלפון, אבל מעל הכל אפשר להגיד שיש דבר אחד שמאפשר לנו לחיות חיים טובים, שראוי לחיותם, חקירה. חיים של חקירה ורצון לדעת, הם מתכון בטוח להתגשמותה של המידה הטובה. וגם איך זה קשור למונדיאל ולזה שג׳רמי דבק בעצם היש ואוהב לצוף על המים.

כולנו מרגישים את זה. החיים נעשו קשים מדי. אחרי שעות של מחשבות על העתיד ושאלות שאין להן פתרון, חדשות, אחריות, חרדה כללית, כולם מחפשים להתנתק. זה לא לבלות במסיבה, זה לסיים יום עבודה רגיל. אז יותר ויותר אנשים עושים סמים. השאיפה היא לא להרגיש טוב יותר, אלא להרגיש קצת פחות.

במשך שנים חייזרים היו נושא לשוליים, לחנונים, לקונספירטורים ולסרטי מדע בדיוני. פתאום הם נמצאים בלב השיחה הציבורית, בבית הלבן, בפנטגון, בפודקאסטים הגדולים בעולם ובתקשורת המרכזית. איתמר חושב שהסיפור הוא כבר מזמן לא החייזרים, אלא משבר האמון הגדול.

כמעט כל מי שמכיר את איתמר יודע שהוא תמיד מאחר. במשך שנים הוא חשב שזו בעיה של יומן, ארגון או משמעת.

אבל ככל שהוא מתבגר מתבגר הוא חושב שאולי איחורים הם לפעמים לא בעיה של זמן בכלל.

הם בעיה של אדם שמנסה להכניס יותר מדי חיים לתוך חיים אחדים.

אדם שיש לו פנטזיה שאפשר לחיות כמה חיים במקביל, בלי לוותר על אף אחד מהם. אולי איחורים הם בכלל משא ומתן מתמשך עם המציאות?

לפרטים נוספים על "נפש בריאה" לחצו כאן - https://www.youtube.com/watch?v=q5OuVJk9_bs

הבחירות הקרובות הן משאל עם. משאל על איזה ישראל אנחנו רוצים לראות. זה מפחיד לא רק בגלל השאלה מי ינצח או יפסיד, אלא בגלל שיותר מדי אנשים הפכו את תוצאותיהן למבחן אחרון של הקשר שלהם עם ישראל. יש כאלה שיש להם Plan B ויש כאלה שיש להם רק Plan A. במובן מסויים ישראל של היום נחצית בין אלה שיש להם תוכנית מילוט לאלו שאין להם, אבל אם זה באמת הבית שלנו, אי אפשר לאהוב אותו רק כשמנצחים

בפרק היום איתמר מספר על האלימות שחווה בילדותו וההשפעה שהייתה לה על תפיסת הגבריות שלו. איך בעצם שומרים על גבריות בריאה בעולם שיש בו מעט מאוד מודלים לחיקוי לגבריות כזאת? למה רוצים גבר חדש ומה זה בעצם אומר? אבל בכל זאת יש געגוע לגבריות של העולם הישן? והאם הרווקות היא הזירה שבה כל זה יכול להתפוצץ?