"וזאת התורה אשר שם משה: זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה"

ומה יכול להפוך את הטיפול לסם מיתה? האם זה תלוי באופן שבו אנחנו עושים שימוש בידע? אולי באופן שבו אנחנו משתמשים במטופל? ואיפה אנחנו נכנסים אל כל הסיפור הזה, ואיך? הרבה מילים שפכנו כאן בפרקים האחרונים על בריאות הנפש, אבל דבר אחד לא הצלחנו להבין – איך הופכת הנפש לבריאה?

עמרי ותומר ממשיכים את המסע אל מעמקי הנפש ומדוויה. ראשון על הספה יעלו אפלטון ופידרוס ויציגו בפנינו את הקוסמולוגיה הקדומה של הנפש. כאן נתחיל להרהר לראשונה בקול רם – מהי מידת השליטה והסוכנות שיש לאדם על בריאותו הנפשית שלו עצמו?

כשקארל יאספרס נכנס לחדר, ברחו כל הפסיכיאטרים ובעיקר הפסיכופתולוגים. איתו נבחן מה נשאר מהאדם מעבר לכל המודלים והאבחנות, וכיצד הוא יכול להיעשות מה שהינו בתהליך הטיפולי. ואולי בכלל מרתה נוסבאום צודקת, ועולם הרגש כולו מתחיל ונגמר בשיפוט ערכי?

אז האם בריאות הנפש היא סוגיה אתית, רפואית או פוליטית? זו שאלה שננסה להכריע בהחלט בפרק הזה. אלא שאז פרויד יטרוף לנו את כל הקלפים, כי מה בכלל אפשר לומר על מודלים, על עמדות ועל הכרעות אתיות כשהלא-מודע נכנס למשחק הזה?

פרויד, במילותיו של אריק לוראן, יגרום לנו לתהות, עם איזה ידע נכנס האנליטיקאי לקליניקה, אם בכלל, וכיצד הדבר הזה יכול להתבטא במציאות הנוכחית, שבה אנחנו מתיימרים להפוך את בריאות הנפש לנתון מדיד?

וזה לא סוף הדיון, עוד לא סיימנו לדבר.

אז האזינו איתנו, דברו איתנו, ואל תתביישו לתת לייק ושיתוף.

האם משבר מסתכם בבדידות מוחלטת, או אולי לסביבה יש מקום לקחת חלק בו?

בפרק הזה של מקרל, מצטרפת אלינו לשיחה סיון עו"ס סיוון בר און, מייסדת שותפה ומנכ"לית של דיאלוג פתוח ישראל, לשוחח על האפשרות לגשת למשבר נפשי לא רק דרך הפרטני, אלא גם דרך הסביבתי: המשפחה, החברים ואנשי המקצוע שכבר בתמונה. מה אם משבר שאדם חווה, אינו רק שאלה של האדם הבודד, אלא גם שאלה של הסביבה הקרובה? ומה אם לנתק את האדם מהסביבה, מהבית, זה לא בהכרח התשובה המתאימה?

בעולם ששואף להסברים ברורים, ננסה להבין מה קורה אם ניגשים למשברים מבלי לדעת בדיוק איך הדרך נסללת. אם כל פגישה מובילה לפגישה לאחר מכן, ובכל פגישה קובעים את המסלול, את הדרך, את תוכנית השיקום, או מקבלים את ההחלטות החשובות – אך מתוך שיח.

דווקא בימים אלו, בהם הקוטביות והגורמים המפתיעים כה עזים שמאיימים לפרק כל אפשרות להחזיק ולהתקדם, נגלה שדווקא דרך ההתעקשות על יצירת מקום של שיח, מקום שבו מתמקדים בעבודה, אפשר אולי למצוא וליצור כיצד לעשות עם המשבר. ולמה זה כל כך קשה במדינה שלנו, בימים אלו?

אז מה קרה לבריאות הנפש? ננסה גם הפעם להבין, וכמו תמיד - מזווית קצת אחרת. מוזמנים להצטרף אלינו לפרק קצת אחר של מקרל.

ואם אתם חווים משבר, או מישהו קרוב לכם, ויש לכם צורך בייעוץ, תוכלו לקבל פרטים נוספים באתר של דיאלוג פתוח:

https://opendialogue.co.il/therapy/

תגיד, תגידי, אתם שקוראים את זה עכשיו... כן כן, אתם... לא להזיז את הראש מהמסך! להתמקד. שנייה אחת מזמנכם. שאלה: משהו מטריד אותך?

אתם יודעים שמשהו מטריד אתכם, כי זה מפריע, זה מונע ממכם לעשות את מה שאתם חושבים שצריך לעשות. ואם הייתם נותנים לזה קול, הייתם צועקים את זה, משתוללים עם זה, מתפרעים ומפריעים... אתם יודעים שזה מפריע כי המורה אומרת שזה מפריע לכל הכיתה. אתם יודעים שזה מפריע כי אם זה היה במקום ציבורי היו ניגשים אליכם, מבקשים מכם להירגע, לשתות כוס מים, ולחזור לשגרה. ואם הייתם משתוללים יותר מדי, אולי מישהו במדים היה עוצר אתכם, לוקח אתכם החוצה מהציבור, אל מקום אחר, שם הייתם נדרשים לקחת אחריות.

האם בריאות הנפש היא פונקציה של סדר ציבורי? האם היא שאלה של אחריות? אשמה? בפרק הזה של מקרל, תומר ועמרי מנסים להפריע לדעות הקדומות שלנו, ההנחות היסודיות שלנו, סביב השאלה – מה זה בריאות הנפש ומה קרה לה.

ז'אק-אלן מילר ילווה אותנו לקריאה קרובה של מאמרו על בריאות הנפש והסדר הציבורי, וראשו הקירח של מישל פוקו יגיח מפעם לפעם עם הערות שנונות על כוח ושליטה. כך או כך, נמצא את עצמנו מהר מאוד תוהים גם האם המדינה שלנו, זו שאנו חיים בה עכשיו, דואגת יותר לסדר הציבורי או לגחמות הטורפניות של יצרים הרסניים.

במילותיו של שמואל פיזאר, בספרו המצמרר "כעוף החול", נגיע בסוף למסקנה המתבקשת – "קשה לבנות גשרים על פני התהום המפרידה בינינו. אבל האינטרס המשותף שלנו בקיום דורש שנמשיך במלאכה."

אז בואו, עם מה שמטריד אתכם, אנחנו לא חוששים – תביאו לייק, תנו תגובה, ונמשיך במלאכה לדבר על בריאות הנפש.