יש שאלות שלא כדאי לשאול בארוחת שישי.

כמובן שכל תחום המין לרוב לא יורד טוב עם הדגים והחלה. אבל היום, גם הפוליטיקה מפרקת שולחנות שבת. לא מאמינים? תשאלו את הסקרים [תבהלה? תבערה? תבעלה? מה עושה לכם את זה?]

אבל הנה שאלה מטרידה גם בימי קודש וגם בחול: אם בכנסת הבאה יהיו עשרה חברי כנסת להט"ב, האם הם בהכרח ייצגו את הקהילה? ואם לא יהיה אפילו אחד, אבל כל החקיקה תקודם בכל זאת... אז מי בדיוק מייצג את מי? [שמישהו יוציא מחשבון ייצוג!] אנחנו חושבים שזה משעשע שזו השאלה שאיתה התחלנו את השאלה שלנו על פרק שכולו עוסק בשאלה מהי מיניות.

עמרי ותומר חוזרים אל חיי המין וסוף סוף עוצרים את המחוג על הנקודה המתבקשת. שם מציץ כמו תמיד פרויד, שמציע לגשת לכך מזווית קצת תמוהה: הליבידו. זאת אומרת, האנרגיה שיוצרת הקשרים בין דברים, מה שמושקע ומחפש גם פריקה, או במילים אחרות – עניינים של סיפוק [טינדר, מישהו?].

ואז מגיעה ההפתעה השנייה. אם פרויד צודק, אז בעצם... בכל אחד ואחת יש משהו המופרודטי... דו-מיני... וזה... עניין שבנפש? אולי כל החלוקות העקשניות והקטגורליות שלנו של בני אדם, אולי זה קצת... בואו נאמר שאפתני? [תשאלו את הארנבים] אולי הבעיה היא שיש לנו שתי אוזניים, ורק פה אחד, אבל אנחנו נותנים לפה לקבוע עבור פיות של אחרים [משהו פה הרבה יותר מדי אוראלי...]

באופן מפתיע – זה סולל לנו את הדרך לפטישים, פראפיליות ותשוקות משונות קצרה הרבה יותר ממה שנעים להודות. וכשכל זה נכנס לתמונה, אולי השאלה היא כבר לא רק 'מי נמשך למי' [או למה...], אלא למה אנחנו כל כך מתעקשים שכל אחד יישאר בקטגוריה שלו. [שמאל, ימין, שמאל?!]

אבל מה קשור פוליטיקה עכשיו? [תשאל את משינה...] כדי להבין את זה, זימנו את רוברטו אספוזיטו העוסק במה קורה לחברה שמתחילה להגדיר את עצמה דרך מה שמאיים עליה. מתי קהילה הופכת לחיסון? [קורונה טריגר!] והאם ייתכן שגם הימין וגם השמאל בנו לעצמם מרחבים בטוחים, רק עם וילונות בצבעים שונים?

אז מה בעצם מייצגת זהות? מה מייצגת תשוקה? ולמה נדמה שככל שאנחנו עסוקים יותר בלשמור על הקהילה שלנו, אנחנו פחות ופחות מבינים את האנשים שבתוכה?

רוצים תשובות? דפדפו הלאה.

רוצים להתבלבל? מוזמנים לתת לייק ושיתוף ולהאזין.

לידיעת הציבור: המשרד להגנת המושגים הודיע כי החל מהשבוע נאסר להשתמש במילה "מהות" ללא רישיון מתאים. למידע נוסף והנפקת רישיונות, יש לפנות אל נציב.ת המגדר.ה הממשלתי.ת [המשתתפות.ים בכנס מתבקשים.ות להיכנס כעת אל האולם].

הרבה זמן לא התראינו, מסיבות כאלו ואחרות, והאמת? דברים השתנו. דברים השתנו... [לפתע נכנס ארנב לחדר, מרחרח בשקט ומתבונן סביב].

עמרי ותומר חוזרים אל חיי המין [של האנושות כולה כמובן, לא שלהם חלילה], ומגלים שהבלגן בכלל לא מתחיל במיטה ובשותפים לה. הכאוס מתחיל הרבה קודם, אולי קודם אפילו למארג שיוצרות המילים שבהן אנחנו משתמשים [הארנב קופץ קפיצה קטנה קדימה], ואף אחד לא רוצה להתייחס לזה.

נראה שכולנו משתמשים במילים כמו "מין", "מגדר" ו"מיניות" כמעט כאילו היו זהות. למה זה בעצם קורה? [הארנב מרחרח את המיקרופון]. אז פנינו אל מאמרה של ד"ר אילנה ברגר שיעזור לנו לברור את חמשת ממדי הזהות המינית־מגדרית, להגדיר מהי בדיוק זהות ולתהות אם היא באמת מסוגלת להכיל את הסובייקט, או שהיא יותר כמו תג-שם שמישהו הדביק לו על החולצה [הארנב בוחן את תומר מקרוב, ראשו פונה לצד, הוא מתעניין.]

ואז מגיע האירוע המרכזי - נבקר בגוף עצמו. זאת אומרת, נעשה טיול אנטומי קצר ונבחן האם מין הוא עובדה ביולוגית פשוטה, או למה הטבע מתעקש שוב ושוב לייצר חריגים, ספקטרומים, ואיברים שלא קראו את ספרי הלימוד שנתנו להם? [הארנב מרחרח את העורף של עמרי, בודק ומשווה ביניהם].

אז סיימנו? פחחח הייתם רוצים! עכשיו מגיעה הפסיכואנליזה, וכרגיל טורפת את כל הקלפים. כי מיניות, כך מתברר, לא מצביעה בקלפי, לא ממלאת טפסים ולא עוקבת אחרי קטגוריות אחידות. היא מופיעה איפה שמתחשק לה, דווקא ברגעים שבהם אנחנו הכי בטוחים שאנחנו בשליטה.[הארנב מתכונן, תומר ועמרי מבועתים].

אז מה נשאר כשהאבק שוקע - האם מגדר הוא זהות? האם מין הוא ביולוגיה? האם מיניות היא משהו שלישי לגמרי? ולמה אנחנו כולנו כל כך מתבלבלים כשמדברים על הדברים האלו, כאילו יש אי-הבנה, דברים מוזרים שמתרחשים, כל פעם שמתחילים לעסוק בהם. מבולבלים? גם אנחנו. אבל זה לא מונע מכם לעשות לייק ושיתוף, ולהסתפק בעוד פרק של מקרל.

אה... ובנוגע לארנב? נדבר גם על ארנבונים. נדבר גם על ארנבונים... אנחנו נדבר... אבל ארנבונים עסוקים בלבצע. [שמרו על נפשותיכם!]

"צרות מכניסות אותך למיטה עם בני־זוג מוזרים" - כך אומר לנו וויליאם שייקספיר במחזה... אהמ, רגע! אני מבקש לעצור רק לרגע אחד! סליחה, כן? סליחה!

ערב טוב לכולם. לפני שנתחיל, הודעה קצרה ממחלקת ההטרדות המיניות של מקרל: נכון למועד ההקלטה, אף דגיג לא הוחפץ, הושתק, הודר, הודבק בתווית או הופשט באמצעות בינה מלאכותית [מחוץ לכותלי ביתנו לפחות...]. אנחנו מקווים שההצהרה הזו נכונה גם עבורכם.

עמרי ותומר יוצאים הפעם למסע בעקבות אחד המחזות המוזרים ביותר של הפוליטיקה המודרנית. איך הגענו למצב שבו רבנים, פמיניסטיות, אקטיביסטים, שמרנים, ליברלים, חברי כנסת, עיתונאים וטוקבקיסטים זועמים משתמשים כולם באותה שפה?

הכול מתחיל משני אירועים שנראים כאילו נשלפו באקראי מתוך מחולל שערוריות דיגיטלי: נאור נרקיס חושף שיער של ח"כיות ובינתיים בתל אביב מחלקים איברים מפוקפקים עם פני ראש הממשלה [בילביל נתניהו?!]. ועוד ועוד חוזר הניגון - החפצה. פגיעה. אלימות.

כדי להעמיק חקר, הזמנו לסיבוב קצר [בליווי נוכחות מגנה כמובן] את מישל פוקו. איתו גילינו שהבעיה האמיתית עם המין היום היא לא השתקה, אלא דווקא הדיבור. המין מדור אצל הכומר, אצל הפסיכולוג, אצל המחוקק, אצל המורה, אצל המומחה, אצל המשפיען וכן, גם אצל מגישי הפודקאסט [לא אנחנו, חלילה – אחרים, אחרים!] ואם פוקו צודק, אולי השאלה היא לא מי מדכא את המיניות, אלא למה כולם כל כך עסוקים בלנהל אותה.

כשכבר התחלנו להרגיש שהבנו את העיקרון, קפצה עלינו מהסמטה וונדי בראון ואילצה אותנו לשאול שאלה קשה נוספת – גם אם הפחד שלנו משותף, למה הפתרון שלנו הוא תמיד רגולציה? האם אנחנו עדיין מדברים על חופש, או שאולי עברנו לדבר בעיקר על פצעים? ומה קורה לפוליטיקה כאשר כולם מתחרים על הזכות להיות הקורבן התורן? [הגשנו טופס מסודר להגשת מועמדות?]

אז מה קושר יחד רבנים ופמיניסטיות, אקטיביסטים וליברלים, שומרי מסורת ומבקריה? האם מדובר בברית מקרית, או אולי בפחד משותף? והאם ייתכן שבניסיון להגן על עצמנו מפני כל פגיעה, אנחנו בונים לעצמנו מיטה צפופה מאוד עם שותפים שמעולם לא תכננו להתעורר לצדם?

אז יאללה, לפני שמישהו יגיש תלונה על הטרדה אקזיסטנציאלית, תעשו לייק ושיתוף, שבו בנחת, ובואו לגלות איתנו מי עוד התחבא מתחת לשמיכה.