"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה"

אוי לנו כי שוברנו!

ידעו-נא כל יושבי עירנו: מגיפה נוראה מתפשטת ברחובותינו!
פריצות, חוצפה ופורנוגרפיא רחמנא ליצלן פוגשים בכל.

קמח החכמים המצוינים עמרי ותומר דעיה"ק נתניא לתהות על קנקנה.

תניא, הלא לימדנו גופמן: כל החיים — הצגה אחת גדולה!
והנה שחקני השקר יצאו מן הבימה, והביאו לכולנו מחזות של תועבה!

ואליבא דלוינס — המבט, הוי המבט!!!
במקום לראות את פני הזולת כקדושה — הופכים אותו לראי פרוץ, למסך חשוף!

אנו מזמינים את הציבור הקדוש להיאסף למפגש כוח אדיר לעילוי נשמת הגאון החסיד יוחנן לקאן זצוקללה"ה ולזעןק כיצד היה הדבר שהפכה הפריצותשכל עין רואה בו, וכל אוזן שומעת עליו?

בברכת לייק ושער,

בית מדרש מקרעל

תלמיד: מורה נעלה, מדוע אינני מצליח להירדם עוד?

מורה: אולי זו השאלה שגורמת לך לנדודי שינה.

תלמיד: אתה מתעתע בי.

מורה: בהחלט, אך רק על מנת שתעתע בעצמך פחות.

תלמיד (מהמהם בהבנה): אז אין גורם.

מורה: האם כשאתה חותך בצל, זהו הבצל שבוכה?

תלמיד: ...

מורה: יופי, עכשיו לך לשטוף כלים.

ואכן, יש את סוגי הכאב שכל שאנו מבקשים מהם הוא רק מנוח. עם זאת, מרובם אנחנו דורשים הסבר. כפי שראינו, הכאב הוא חוויה מהותית לקיום, הוא מלווה אותנו בדיוק כמו פעימות הלב. ועדיין, בכל פעם שהוא צץ, אנחנו שואלים, שלא נאמר זועקים: למה?

עמרי ותומר תוהים בקול רם, מה לכאב ולסיבתיות? בתחתית הבור שחפרנו, גילינו יחד עם ידידנו הוותיק לאקאן שסיבתיות היא היחידה הקטנה ביותר. האם אנחנו עדיין תחת הצל של אריסטו וארבעת הסיבות שלו? האם אנו מצייתים למערכת מוסרית-משפטית שבנויה על תודעת גמול, או שמא אנו שבויים בנרטיב שדורש אשמה והודאה בה כדי להעניק תוקף לגאולה? ומה בין סיבתיות להסבר?

בדרך אל בטן האדמה של הכאב, חפירה אחר חפירה, פגשנו את הבודהה והקספה הערום ["איפה אתה חושב שאתה נמצא?! שים עליך משהו, בחייאת!"] מנהלים דיאלוג טורדני משהו. ממנו עולה שלכאב יש נוסחה מסודרת, אך האם זוהי סיבתיות? ומה בשאלות התלמיד מחולל את הכאב הרבה יותר מהתוכן שעומד מאחוריהן?

לאקאן מסיים לנשנש את ליטרת הבשר שלו, מכחכח בגרונו, ושואל בנימוס [שלא כדרכו]: "אהמ, חברים, אפשר אולי להציע משהו? על מה אתה מדבר קספה?". היה לו עוד הרבה מה לומר, אבל בשלב זה ראשו של הבודהה התפוצץ. לאקאן הביט בעיניו הכואבות של קספה הערום, דרכן ראה קספה את עצמו משתקף, ואת עיניו משתקפות בעיניו בהשתקפות – עד אינסוף, והצביע על כך שמעבר לראייה, שם נמצאת העין. סארטר דחק עצמו דרך חור המנעול, הבודהה עצם את עיניו כמעט עד הסוף וקספה... ובכן...

קיבלתם כאב ראש מכל זה? מצוין, עוד צעד. אז תנו לנו יד ותצטרפו אלינו? כי אם לא, התלמיד מבקש עזרה בשטיפת כלים. וכולנו יודעים מה עדיף – לשטוף כלים או לתת לנו לייק ושיתוף. ככה זה - כדי לקבל, צריך לתת. רק קספה, תלבש משהו בחייאת... שטיפת כלים בעירום אפילו סיינפלד לא מרשה.

לעצום עיניים.

ניקח נשימה עמוקה.

ששששש.

מעגנים את הנשימה בעומק הבטן. והנה מופיעה מחשבה.

רגע לפני שניפרד ממנה ונחזור לנשימות, ניתן לה מקום...

עמרי ותומר מטים אוזן אל הקול הקורא מן המזרח, ובוחנים מקרוב את המושג החרוש ביותר בהגות הדתות הדהרמיות, הביץ' הנצחית: ה-קארמה.

מהי הקארמה אם לא מערכת התחשיבים להצדקת הכאב בעולם?

[פתחו יומני חשבונאות, זה הזמן לערוך רשימות זכות וחובה, טוב ורע, מה המאזן שלכם?]

האם הקארמה היא גורל בלתי ניתן לשינוי? [המשיח בוא יבוא!]

או אולי קריאה לאחריות אינסופית של הסובייקט? [שופנהאואר צועק – אתיקה!]

דרך סבך אופנישדות וסוטרות, נפצח את גלגוליה של הקארמה, נלמד איך צוברים אותה [יש לכם כרטיס חיוב?], איך שורפים אותה [זכיתם בלוטו?], ואיך נזירים עירומים כביום היוולדם קשורים לכל הסיפור [סמוטריץ' לא מרשה].

ועכשיו, רגע לפני שנחזור לנשימה, אל התרגול, אל הרגיעה בחיים, שלחו מחשבות על לייקים ופתחו את ברז השיתוף - הבטיחו לעצמכם גלגול נאה וגאולה מן העולם הבא. כאן ועכשיו. [נו!? איפה הלייק!?]