"וזאת התורה אשר שם משה: זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה"

ומה יכול להפוך את הטיפול לסם מיתה? האם זה תלוי באופן שבו אנחנו עושים שימוש בידע? אולי באופן שבו אנחנו משתמשים במטופל? ואיפה אנחנו נכנסים אל כל הסיפור הזה, ואיך? הרבה מילים שפכנו כאן בפרקים האחרונים על בריאות הנפש, אבל דבר אחד לא הצלחנו להבין – איך הופכת הנפש לבריאה?

עמרי ותומר ממשיכים את המסע אל מעמקי הנפש ומדוויה. ראשון על הספה יעלו אפלטון ופידרוס ויציגו בפנינו את הקוסמולוגיה הקדומה של הנפש. כאן נתחיל להרהר לראשונה בקול רם – מהי מידת השליטה והסוכנות שיש לאדם על בריאותו הנפשית שלו עצמו?

כשקארל יאספרס נכנס לחדר, ברחו כל הפסיכיאטרים ובעיקר הפסיכופתולוגים. איתו נבחן מה נשאר מהאדם מעבר לכל המודלים והאבחנות, וכיצד הוא יכול להיעשות מה שהינו בתהליך הטיפולי. ואולי בכלל מרתה נוסבאום צודקת, ועולם הרגש כולו מתחיל ונגמר בשיפוט ערכי?

אז האם בריאות הנפש היא סוגיה אתית, רפואית או פוליטית? זו שאלה שננסה להכריע בהחלט בפרק הזה. אלא שאז פרויד יטרוף לנו את כל הקלפים, כי מה בכלל אפשר לומר על מודלים, על עמדות ועל הכרעות אתיות כשהלא-מודע נכנס למשחק הזה?

פרויד, במילותיו של אריק לוראן, יגרום לנו לתהות, עם איזה ידע נכנס האנליטיקאי לקליניקה, אם בכלל, וכיצד הדבר הזה יכול להתבטא במציאות הנוכחית, שבה אנחנו מתיימרים להפוך את בריאות הנפש לנתון מדיד?

וזה לא סוף הדיון, עוד לא סיימנו לדבר.

אז האזינו איתנו, דברו איתנו, ואל תתביישו לתת לייק ושיתוף.