השיעור עוסק בפרק מסירת התורה ממשה רבנו ועד יהושע. משה הקפיד על מסירה מדויקת והיררכית, וידא את הבנת התורה אצל כל אדם בסוף ימיו, וכתב 13 ספרי תורה למניעת שינויים. הרמב"ם מדגיש כי בעיקרי הקבלה אין מחלוקת, והיא נוצרה רק בדברים שנלמדו בדרכי הדיון.

השיעור מפרט את התכונות הנדרשות מהנביא: חכם, כליל המידות (גיבור ועשיר ברוח) ובעל שכל ישר. נבואתו מתאמתת על ידי קיום דבריו פעם אחר פעם ללא נפילת פרט קטן. הנביא משמש גם ככתובת לשאלות בענייני החולין והעתיד של האדם.

השיעור עוסק בהבדל בין נביא למנחש; נביא אמת צודק תמיד, בעוד מנחשים צודקים רק חלקית. הרמב"ם מסביר בפרק זה כי נבואה רעה עשויה להתבטל אם העם חזר בתשובה (כמו בנינווה), אך נבואה טובה חייבת להתקיים כדי לאמת את מעמד הנביא.

שיעור זה מדגיש כי אין לנביא יתרון על חכמים בפירוש התורה ובדיון הלכתי. השיעור סוקר את שלשלת המסירה מהנביאים ועד לאנשי כנסת הגדולה. בסיום, מפורט פועלו של רבי יהודה הנשיא, שסידר את המשנה כשהוא משלב גדלות בתורה, במידות ובעושר.

השיעור מפרט את החלוקה לחמישה סוגי הלכות, ומתמקד בשלושת הראשונים שהם מהתורה: פירושים מקובלים, הלכה למשה מסיני, ודינים שנלמדו במידות שהתורה נדרשת בהן. הרמב"ם שולל את הגישה שהמחלוקת נוצרה עקב טעות במסירה, וטוען שהיא נובעת מדרכי העיון השכלי.

השיעור עוסק בחלקים הרביעי והחמישי של ההלכה: גזרות (סייגים) ותקנות חכמים. הרמב"ם מסביר כי רבי יהודה הנשיא כלל במשנה דברי יחיד שלא נפסקו להלכה כדי למנוע בלבול במסורות ולחזק את האמון בחכמים, וכן כדי ללמד שייתכן שהאמת תתברר כדברי היחיד בעתיד.